אדריכלים ומתכננים - המשותף והשונה יגאל צמיר מגיב לדבריה של פרופ' רחל אלתרמן בעתון הארץ

דף הבית > מאמרים > אדריכלים ומתכננים – המשותף והשונה יגאל צמיר מגיב לדבריה של פרופ' רחל אלתרמן בעתון הארץ

אדריכלים ומתכננים – המשותף והשונה יגאל צמיר מגיב לדבריה של פרופ' רחל אלתרמן בעתון הארץ

פורסם ב-27-01-2018

פרופ' אלתרמן שלום.

קראתי את הדברים שלך בגלריה של עיתון הארץ לעניין ההבדל בין אדריכלים למתכנני ערים. כתבת כך: "מה שמניע אדריכלים זה להטמיע יצירתיות והמניע שמביא אנשים לתכנון ערים הוא כמעט הפוך – שירות הציבור".
זו אבחנה אומללה ומסוכנת: להבנתך, יצירתיות אצל אדריכלים, המעצבים את בתינו וערינו, היא ביטוי של אגו, של אינדיבידואליזם , שבהגדרה אינו מכוון לשרת את הציבור, אלא לכפות עליו את פרי יצירתם . הידע נמצא בתוכם ואין הם זקוקים לציבור. המתכננים לעומת זאת הם משרתי ציבור, וככאלה הם רחוקים מאגו, מכפיה, הם מתכננים מה שהציבור דורש. אצלם, כך נובע מדבריך, אין רעיונות מקוריים הנובעים מתוכם, אין חדשנות, כיוון שהם מדשדשים בתוך הידע הקיים, בנורמות המקובלות ולעתים גם בים של נבערות, שמתוכו הם אמורים להוציא את המוץ. המציאות אינה כזאת ולכן הדיכוטומיה בין יצירתיות ושרות הציבור עושה עוול למתכננים והאדריכלים כאחד. כל מי שחווה אישית את רזי העשייה, באדריכלות או בתכנון או בשניהם ידחה דיכוטומיה זאת מכל וכל. להווה ידוע, יצירתיות אישית יחד עם שרות הציבור ושיתופו בתהליך התכנון הם נחלתם של אדריכלים ומתכננים כאחד, ולכן רב המשותף על השונה.
ואם במהות הידע התכנוני עסקינן, עשית טעות יסודית נוספת. יצאת חוצץ נגד מעמדים של אדריכלים כמקבלי החלטות בתחום התכנון, בטענה שעליהם להיות גם כלכלנים ופסיכולוגים.
מה אנחנו למדים מדרישה חדה זאת? שמקבל ההחלטה בתחום התכנון צריך להיות מרובה דיסציפלינות: פסיכולוג, כלכלן, אדריכל, מתכנן ערים ועוד ועוד. המסקנה הלוגית היא ברורה, גם מתכנן ערים אינו יכול להיות מקבל החלטות, כיוון שגם הוא אינו כלכלן, פסיכולוג וכו' . אדרבא, שניהם קבלו בסיס דומה בלימודיהם על האינטראקציה בין מקצועות אלה לסביבה ותכנון, והשאר נתון לתכונותיו היתרות של ראש הצוות בנושאי מנהיגות מקצועית, ידע וניסיון.
ועכשיו הרשי לי לתמוה עמוקות ביחס לאבחנתך השלישית בין אדריכלות שהיא, לדבריך, מקצוע העוסק בסיכון חיי אדם לבין תכנון העוסק במדיניות ציבורית . גם זו אבחנה אומללה ואסביר לך מדוע. אם התכוונת לסכנת התמוטטות בניינים, הרי בלבלת בין אדריכלים ומהנדסי בניין. אך אם התכוונת לחיי אדם, את עושה שוב עוול למתכננים.
גם המתכננים וגם האדריכלים שניהם עוסקים בסופו של דבר בחיי אדם ואיכותם. הם גם הם, כל אחד בתחומו, יכולים להשפיע באמצעות התכנון לטוב או לרע על חיי האדם והחברה. נכון, אדריכל ולא מתכנן עלול להיתבע על תכנון חניון שתקרתו התמוטטה, אך מה תהיה אחריותו של מתכנן שלפי הצעתו ותמיכתו יוקם מתקן מסוכן בקרבת עיר שיום אחד יביא לאסון?
כמו מעשה בלעם, עשית מאמץ תלת שלבי ליצור הבדלים , אך בפועל עשית ההפך, הראית את המשותף: יצירתיות אינה זרה לשניהם, השרות הציבורי הוא נר לרגליהם באותה מידה וההשפעה והאחריות על חיי האדם וטובתו חלה על אלה ועל אלה כאחת.

ובכל זאת מה ההבדל:

אם מדובר באדריכל גרידא, התפקיד העיקרי שלו הוא לבנות בניינים בודדים, מתחמים רב בניינים ושכונות קטנות. לתכנונם דרוש ידע רב , המפוצל בין עשרות מומחים, אשר מזרימים אותו אל האדריכל, שהוא האחראי על התבנית השלמה וחלקיו של הפרויקט. בנוסף ליכולת לתכלל את הידע, מצויד האדריכל ביכולת לטפל קוגניטיבית ודמיונית בחומרים, מרחבים וחללים מורכבים ולעצבם ביחד לתוצר בנוי. וכאן מותר האדריכל מהמתכנן, שלרוב נעדר נתונים אישיים ויכולת נרכשת מסוג זה.
אם מדובר בתכנון עירוני, הרי לרוב מדובר בהנחיה לעתיד ולא בתכנון לביצוע. כאן אחריות המתכנן היא באיסוף וניתוח בסיסי נתונים, ניתוח אבחוני של שטח התכנון, זיהוי מגמות ויעדים וגיבוש מסמכים תכנוניים כמו פרוגרמות לתכנון. גם כאן כמו באדריכלות זקוק המתכנן לזרימת ידע מדיסציפלינות שונות כמו כלכלה אורבאנית, פסיכולוגיה סביבתית. יתרונו היחסי של המתכנן נמוג כאשר התכנון עובר לפסים המרחביים. ולכן אך טבעי הוא שעבודות התכנון, שבהן המרכיב המרחבי והתלת ממדי הוא חשוב ומרכזי, מבוצעות במשרדי האדריכלים וכוונתי לתכניות מתאר, תכנון שכונתי, תכנון אזורי וכלל ארצי. מתכנן הערים הוא שותף מלא באותם מרכיבי התכנון בהם יש לו יתרון יחסי.
אם מדובר באדריכל שהוא גם מתכנן ערים, לאחר שהשלים לימודים כפולים – 5 שנות אדריכלות ועוד שנתיים תכנון ערים, או ניסיון שקול, הרי הוא רשאי לעסוק בשתי הדיסציפלינות, לבנות בניינים, לתכנן שכונות, קטנות או גדולות, ערים ואפילו לתכנן אזורים ומדינות, אם רכש ידע לכך.
במקצוע המשולב הזה באים לידי ביטוי גם הידע האורבאני וגם היכולת המרחבית לעסוק בדו ותלת ממד , דהיינו עיצוב ותכנון במשולב.
לסיכום, מלחמת הגילדות מיותרת לגמרי. המציאות המורכבת מחייבת שיתוף פעולה תוך מיצוי היתרונות היחסיים של כל מרכיבי צוות התכנון – אדריכלים, מתכנני ערים וכל שאר המומחים.
פרופ' יגאל צמיר
אדריכל ומתכנן ערים