שורשים

בשנים ארוכות אלה עסק אל, כאדריכל פעיל, בתכנון כל סוגי הבניינים, מבתי מגורים, בנייני דירות, בתי-ספר, בנייני תרבות, אוניברסיטאות, אולמות, מבנים שונים בקיבוצים, בנייני משרדים, מוזיאונים ועוד ועוד. הוא זכה בתחרויות אדריכליות רבות וקיבל מלוא החופן פרסי הצטיינות בארץ ובחו"ל, ובראשם פרס ישראל לאדריכלות, על תכנון מוזיאון ישראל בירושלים.

מרבית הפרויקטים שלו פורסמו בעיתונים המקצועיים החשובים בעולם, תערוכות של עבודותיו הוצגו בארץ ובחו"ל וספר דו-לשוני על פעילותו "אל מנספלד ארכיטקט בישראל" יצא לאור לפני שש שנים בגרמניה.

בקיצור, מנספלד כאדריכל, מתכנן ומעצב, היה איש רב פעלים שזכה לעשייה ולהוקרה רבה על חלקו בפיתוחה וקידומה של ארץ קשה זו, אך בכך לא די. מנספלד היה גם מורה דרך ואיש מופת. הוא הגיע לטכניון בחיפה ב-1949 וכיהן כפרופסור לאדריכלות במשך קרוב ל-40 שנה, בין היתר גם כדיקן הפקולטה. בעיני הוא היה המורה החשוב ביותר באותה עת, בשל רצינותו, אחריותו, דבקותו במקצוע, ומעל הכל - אהבתו ללא גבול לאדריכלות.

מנספלד לא היה מורה "חביב" שמספר בדיחות, טופח על שכם הסטודנטים ומעורב ברכילות. כל מאמציו כוונו לפיתוח היכולות של תלמידיו כיוצרים, כאנשי תרבות רחבי ידע, וכאנשים הדבקים בעשייה אחראית, מדויקת, מנומקת, ללא פשרות וויתורים.

לכאורה, נראו הדברים שדרש קטנוניים, טרחניים ומעצבנים. אבל למעשה, כיוון פרופ' מנספלד, לפחות את אלה שהבינו את השקפתו, לדרך קשה של עשייה אחראית, בסביבה של תרבות מתהווה ומתגבשת. לא אילתורים, לא חצאי דברים, לא חנטריש ופרטץ', אלא אדריכלות מדויקת, גם ערכית וגם פונקציונלית.

ומה שהאיש דרש מתלמידיו, הוא יישם בראש וראשונה בעצמו. כל פרויקט אדריכלי שלו נושא רעיון (או מספר רעיונות) המוצג בבהירות ובעקביות, אין גמגומים, אין פשרות ואין קפריזות לשמן. השליטה בפרויקט מלאה, מהרעיון לטכנולוגיה של הביצוע, לחומרים ולפרטים המעולים, שהופכים את המבנה למלאכת מחשבת.

זה האיש וזו עשייתו המפגינה דבקות במטרה, דייקנות ואהבה ללא גבול למעשה היצירה. הדברים קורים לאורך כל הדרך: מגיבוש והצגת הנושא, דרך השרטוטים המדויקים והמדהימים, ועד לפיקוח תקיף על הביצוע.

עם זאת, מנספלד איננו טכנוקרט מרובע, הוא אמן בנשמתו. הוא שוקד בעקשנות על עיצוב נכון של הבניין, של הגושים והחללים, של פרופורציות נכונות, של היחסים בין חלקיו, של הגוונים של האור והצל ושל ההשתלבות בסביבה. ודי אם נזכיר את צורת ההצגה (פרזנטציה) של תכניותיו. הן רכות, עשויות על נייר מחוספס שמכהה את החדות והופך את תמונת הבניין לרכה, חולמנית, והפרויקטים ה"מדויקים" הופכים לפתע נעימים וליריים.

מן הראוי להזכיר גם כמה ממאבקיו הציבוריים של מנספלד. למשל, בפקולטה לאדריכלות בטכניון התעורר ויכוח עז על צורות ההוראה, וקבוצה של מורים צעירים התייצבה מאחורי מנספלד במלחמה לשיפור דרכי ההוראה - והמאבק נסתיים בניצחון. כך גם גויס מנספלד, כמעט נגד רצונו, לכהונת יו"ר אגודת האדריכלים בישראל. זה היה שוב מאבק נגד הבינוניות ונגד שקיעת ערכים. המאבק היה לא קל ולא פשוט, במיוחד כאשר קבוצת אדריכלים התקוממה נגד האליטה של המקצוע, אליה כמובן השתייך מנספלד, והוא, ברב תמימותו, לא הבין מדוע מפריעים במאמצים לקידום המקצוע ודרש להגיש מייד תביעה משפטית נגד משמיציו.

כך היה כל חייו אל מנספלד, אדריכל דגול, איש ישר דרך נחוש ובלתי מתפשר, לוחם עיקש לאיכות ומקצועיות, שעבודותיו נוצרו באהבה רבה וזכו להוקרה נרחבת.