מאמרים ודעות
הנתק השלישי
התערבות אדריכלית באובייקטים קיימים
אדריכלות בשרות הקריקטוריסט
קניון סוף הדרך
אדריכלות פארא-מרכזית
משולשים
קו פתוח
ללמוד מפריז
כתמים שחורים
National Park(ing) Day
WW Architecture
צפוף בטירוף
מאמרים ודעות  >>  התערבות אדריכלית באובייקטים קיימים

התערבות אדריכלית באובייקטים קיימים

20/10/2009
מאת: אדריכל אסף לרמן

המאמר מתמקד בהתערבות אדריכלית באובייקטים קיימים – מבנים מודרניים בעלי שלד בטון משנות ה-60 של המאה הקודמת.



Well, well Herr Johann Sebastian Bach, your well tempered trash will
experience the lashing of the dodecahdral antisymphony


Yefim Golyhef. Berlin 1924



המיקום המרכזי במרקם החיים הציבוריים בישראל של המבנים שאת הפעולה עליהם אבקש להציג, הפך כל אחד ממבנים אלו לאייקון תרבותי מוכר הנושא עמו מגוון נרחב של הקשרים תרבותיים שונים שחורגים הרבה מעבר לייעודו הספציפי של הבניין.

היכל הספורט ביד אליהו הפך למעוזה של השמרנות הישראלית כמגרשה הביתי של מכבי ת”א, בניין עיריית ת”א מהווה את הכותל האזרחי הראשי במדינה שלמולו נערכות הפגנות ענק, ושלמרגלותיו נרצח ראש ממשלה, והמגדל המתנוסס מפסגת הכרמל הפך את אוניברסיטת חיפה לסמלה האהוב/דחוי של העיר שנתפש באופן פרדוקסלי כדוגמה לפגיעה בנוף.


מלבד גיבושו של פתרון אדריכלי הנותן מענה להתקנתו האופטימלית של מבנה קיים לדרישות חדשות, התערבות בתוך שדה זה של משמעויות דורשת ניתוח מקדים שמטרתו לעמוד במדויק על מערך ההקשרים שבתוכו הבניין מתקיים ועל אופן הפעולה שלו בתוכם. ההתערבות עצמה נבנית מתוך אותה קריאה של מצב קיים בהקשריו השונים, קונקרטיים ומופשטים כאחד, והעמדתה אל מול צרכים עדכניים הנובעים מפרוגראמה חדשה. המפגש הנוצר בין ישן וחדש מאפשר את הגדרתם המחודשת של אותם איקונים ותיקים על אופן שימוש הפונקציונאלי בהם מחד, ועל המיקום היחסי אותו הם תופסים במפת ההקשרים שבתוכם הם פועלים, מאידך.



שלד מודרני

בטון מזוין מהווה את החומר ממנו בנויים המבנים שאליהם מאמר זה מתייחס, אולם אדריכלות מודרנית היא השלד המכונן של כולם. את שני המהלכים העומדים בבסיס הדיון המוכר ביחס לבניינים קיימים: הריסה והחלפה בחדש, או שימור הקיים, מאידך, יש לבדוק אל מול אותו שלד מודרני. המודרניים, בכל אגפי התרבות השונים – מכלכלה ועד לינגוויסטיקה, דרך מוזיקה, אמנות ואדריכלות שאפו להיפרד מהסדר המקובל על המבנים ההירארכיים הקבועים בו ובמקומו לכונן סדר חדש לעולם חופשי ומתקדם. כפי שמדגים הציטוט של המלחין המודרני יפים גולישף, דרך הפעולה של המודרניסט נעוצה בלימוד קפדני של ההקשר (במקרה הזה “הזבל המתוזמר היטב”) הקיים, הישן והמחניק במטרה להתנתק ממנו (או “להצליף בו”) בעזרת החדש, המודרני והמשחרר.


במבט לאחור ניתן לשאול שאלות לגבי האמונה הבלתי מעורערת של המודרניים ברעיון הקדמה ובחיבורה ההדוק, במיוחד באדריכלות, עם קדמה טכנולוגית במטרה ליצור עולם טוב ושוויוני יותר. אולם למרות הנוחות של המבט הרטרוספקטיווי ואולי במיוחד לנוכח המרחק הגדול שעבר מימי ראשית המודרניזם ועד היום, לא ניתן לרגע להתכחש לכוח הפלאי של אמונה זו ולצורות החיים המגוונות שמתאפשרות בזכותה.



הקדמה הטכנולוגית עצמה, ברגע שהיא מופרדת מהחתירה לשינוי וחופש מסבירה למה זו טעות לחשוב שכל מה שחדש הוא גם בהכרח מודרני. לקדמה הטכנולוגית בפני עצמה באדריכלות, או בשם אח – מה שמכונה כיום “היי טק” יש קשר קלוש לדרכי הפעולה – או יותר נכון – לאמונה המודרנית. הקור המשוייך לאדריכלות ההיי טק אינו נוסע מהחומריות המקובלת של נירוסטה, אלומיניום וזכוכית. הקור נובע מחוסר התדריך (BRIEF), חוסר השאיפה, או במילים פשוטות – חוסר האמונה המסמן את בניית ההיי טק ומשתקף ממשטחיה המבריקים. אם אדריכלות ההיי טק מסמנת היום את הסמן הימני של המפה האדריכלית: המהיר, העשיר, האגרסיבי, הנוצץ – אזי מה שמקובל לקרוא כיום “שימור” מסמן כביכול את הקצה השמאלי. השימור הוא כביכול צנוע, משטחיו טקסטואליים להבדיל מרפלקטיביים ומעצם הגדרתו, השימור אינו מתקדם לשום מקום. אם אלומיניום הוא החומר המסמן של ההיי טק אז ודאי כל מי שמתמצא מעט בתחום יסכים שהחומר המאפיין ביותר את השימור הוא טיח.



אולם גם ההיי טק וגם השימור נראים פעמים רבות כנטע זר ולא רלוונטי לסביבה שלהם. אם ההיי טק מבריק ודוחה את הסביבה ע”י השתקפויות מאיימות, השימור מתרברב בצניעות מעושה כאשר למעשה העלות הכרוכה ביצירתו משתווה ואף עולה על בניית ההיי טק. יתר על כך, פעולת השימור היא דורסנית לא פחות מפעולת הריסה וההלחפה מאחר שעצם חיפוי הבניין בשכבות של טיח “מגהצת” בפועל את רובדי הזמן ולמעשה מעלימה את זהותו של הנרכשת של הבניין לאורך ציר הזמן. למעשה לשני מהלכים כביכול מנוגדים אלו: הריסה/החלפה מחד, ושימור מאידך, אין דבר עם העקרונות המודרניים שהעמידו בפני האדריכלות דרישה בלתי מתפשרת לשינוי מבני באופן בו אנחנו תופשים ומארגנים את החיים שלנו. שניהם כאחד מהלכים אדריכליים המתייחסים לעצמם בלבד ומבאים כל אחד בדרכו, של גישה דורסנית ביחס אל האובייקט שמולו הם מופעלים – הבניין הקיים.



פעולה


Gordon Matta-Clark, Splitting, 1974, 322 Humphrey St, Englewood, NJ



עבודתו של גורדון מטא קלארק והסדק שנוצר בבניין הקיים בעקבותיו, חושפים לא רק את קרביו של הבית על ארגונו הפנימי וחלוקתו לפונקציות, אלא למעשה את האופן בו אנו מבינים את המושגים הכביכול מובנים מאליהם של “בית” ו”משפחה”. העבודה שאבקש להציג בפניכם יוצאת מנקודת מוצא זהה ומחפשת להפעיל פעולה מודרנית על תוצר מודרני.


מטרתה של פעולה זו היא לייצא את האפשרות למחשבה חדשה – מחשבה שמפגישה אותנו מחדש עם התפיסות שלנו את המוכר ביותר והמובן מאילו מחד, ומאידך מאפשרת לנו לנסח תובנות חדשות על הפרשנות שלנו את עצמנו ומקומנו בעולם.


קונפליקט

שימוש בכלים ומושגים בני-זמננו על בניין קיים מייצרת מתח בין האובייקט המקורי, על מערך ההקשרים שהובילו לייצורו ולעיצובו, ובין השימוש החדש המיועד לו כיום (שינוי פרוגראמה, תוספת בניה, תקנים וכו’). את המתח הנוצר בין שני קטבים אלה ניתן להגדיר כסוג של חלל חדש המוסף למבנה.


בפני אדריכל אשר אינו בוחר להסוות (שימור) או למחוק את הבניין המקורי עומד קונפליקט מובנה הנובע מהדרישה לשינוי של בניין איקוני בעל זהות והקשרים ברורים. ניתן לנסח קונפליקט זה בעזרת זוג שאלות עקרוניות:

- כיצד להתאים את הבניין הקיים לשימוש החדש בצורה הטובה ביותר?

- כיצד להדגיש את חוסר ההתאמה בין השניים באופן הנכון ביותר ליצירת זהות חדשה?



קונפליקט זה מהווה את נקודת המוצא לגיבוש פעולת ההתערבות כולה, והוא שימושי במיוחד לצרכי האפיון הפרטני של עיצוב המפגש בין הקטבים המנוגדים: חדש/קיים.


החלל המתוח שבין ישן וחדש מאפשר לתפוש את הטרנספורמציה שעבר האייקון המוכר, על סך ההקשרים אותם הוא נושא, כתוצאה מפעולת ההתערבות האדריכלית החדשה עליו. בכל אחד מהפרויקטים שאציג, חלל קונספטואלי זה מקביל פרוגראמטי קונקרטי בדמותו של חלל ציבורי חדש. חלל זה הוא חדש לא רק מהבחינה שפשוט הוא לא היה שם קודם אלא גם מכיוון שהוספתו לאייקון ציבורי מאתגרת ומעדכנת את היחס בין המוכר בין המבנה בקיים והממד הציבורי. בין אם זה 8,000 מ”ר של חללים פתוחים יום/יום בהיכל הספורט, קומת תצפית פתוחה בין בניין העירייה הקיים ותוספת הקומות שמעליו, או החצר הפתוחה שבין הבניין הראשי באוניברסיטת חיפה והבניין החדש המקביל, חללים אלו סודקים לכאורה את הבניין הקיים, מזרימים לתוכו שימושים ומשתמשים חדשים ומאפשרים לפרשנויות חדשות לעדכן או להתווסף לקריאת האייקון המקורי.


המאמר סוקר מספר פרויקטים. אציג בפניכם פרויקטים קונקרטיים על מבנים איקונים שכולנו מכירים היטב: היכל הספורט ביד אליהו, אוניברסיטת חיפה ועיריית תל אביב-יפו.

אולם לפני כן אבקש את סבלנותכם לדבר על מספר פרויקטים רעיוניים, כאלו שלא נועדו או פשוט לא הצליחו להתממש. החוט השוזר את כל הפרויקטים, בין אם וירטואליים ובין אם ממשיים הוא שכולם יוצאים מעמדה ביקורתית ומציעים בכל פעם מחדש סדר אחר למצב נתון. מיותר לציין שלמרות שכל הפרויקטים מתייחסים לבנינים קיימים וברובם מוכרים היטב – אף אחד מהם אינו נוקט באסטרטגיה של מה שמקובל לקרוא בשם “שימור”.


בניין קיים שעבר התערבות חדשה מאפשר לנו לראות את המרחק שבין נקודת המוצא על הנחותיה וצרכיה בהתאם לזמן שבו נוצרה אל מול העדכון והחידוש הנובע מהכנסת פרוגראמות חדשות, תוספות בניה, תקנים חדשים וכמובן חומרים חדשים. לפיכך, הפרויקטים באופן מכוון שואפים בכל פעם לייצר מתח בין קיים וחדש במטרה להעמיד את המפגש הזה בדיוק במרכז העבודה.


How to get lost?
– שואף לחשוף את הגיחוך של פרויקט הראווה של המילניום דום (כיפת המילניום – עלות של 800,000,000 אירו) שיצר את החלל ה”ציבורי” הגדול, הנשלט והמבוקר ביותר אי פעם כקודקוד של האזור המופרט העצום של הדוק-לנדס. הפרויקט הרעיוני מציע להפוך את הכיפה, לרוקן אותה מכל הסמלים המייצגים שהפכו ללונה פארק של מבני תערוכה ולשפוך אותם אל תוך נהר התימז המטרה לשלוח את הכיפה ההפוכה לצידו השני של הנהר שם היא הופכת לחלל ציבורי הפוך מזה שהיא יועדה אליו – חלל ריק לחלוטין שהירידה לתוכו מוחקת בהדרגה את מערך ההקשרים האלימים שייצר פרויקט הדוק-לנדס ושבעזרתו ניתן להימלט מהעיר.





Tower Block – What’s Next?– מציע מבט מחודש על כשלון מגדלי המגורים הציבוריים באנגליה ואופן ההתמודדות האפשרי איתו. מגדלים אלו שנבנו כפתרון אולטימטיבי לבעיית שכונות שעוני העירוניות נתגלו ככישלון מוחלט כאשר זמן קצר לאחר שנבנו ותושביהם הציפו את המועצות המקומיות בבקשות לצאת מהם ולחזור לדיור צמוד קרקע. העליבות, ההזנחה והאלימות הגואה ממנה סבלו רבים מהדיירים של אחוזות המגורים הפכו אותם לסמל של כישלון חברתי למרות היוזמה הרפורמית הסוציאלית שהביאה להקמתם. הסברה המקובלת על כישלון זה הפילה את האשמה על התושבים כשקבעה שמגורים במגדל אינם מתאימים לאוכלוסיות חלשות.




הפרויקט מסרב לקבל הנחה זו ויוצא למחקר יסודי על סיבות הכישלון ומגלה שהבעיה האמיתי בקהילות המגדלים הוא הטיפולוגיה המבנית עצמה של המגדל אשר כרכה יחד את כל היחידים תחת מעטפת וזהות כוללנית אחת וקשרה אותם בציר תנועה אנכי בודד – זוג מעליות אשר ברוב הזמן רק אחת מהן עובדת. ציר התנועה זה משול ל highway שעליו נוסע טרקטור איטי להחריד, גורם ליצירת זמני המתנה ארוכים להחריד בלובאים קומתיים מוזנחים ומקפיאים – זמן שבו הדיירים, במיוחד הקשישים מביניהם, חשופים לאלימות של קבוצות נוער שוליים.

במקום להרוס ולהחליף את המגדל בבינוי שטיח, הפרויקט מציע להשתמש מחדש בבניין הקיים ע”י טיפול בשתי תכונות אב הטיפוס הארכיטקטוני עצמו – המעטפת חסרת ההבדל, ומשך ההמתנה הבלתי הגיוני למעלית – ע”י יצירת מערכת תנועה חדשה בבניין המורכבת ממעליות חיצוניות (פרוטוטייפ פותח ביחד עם שינדלר לונדון) המתוכננות להרכבה ע”ג עמודי הבטון הקיימים ואשר מחלקת את המונוליט לקבוצות של 10-12 דירות עם חללים ציבוריים ביניהם.





עיר חסומה לים(ביחד עם אדר’ יקיר למדן) – הפרויקט מתחיל במכתב שנשלח לאדר’ העיר ת”א ומספר על ניסיון כושל להקמת מחתרת שתפוצץ את המלונות החוסמים את הים.



לאור כישלון זה הוצע לעת”א לייבא את רעיון הארגון המחודש לטיפולוגיית המגדל ולבחון תשריטים אפשריים לארגון מחודש של רצועת המלונות שמדרום לכיכר אתרים במטרה לשחרר את מפלס הקרקע ולאפשר יצירת שטחים ציבוריים חדשים וקשר ישיר אל החוף.




להבדיל מפיצוץ המלונות הפרויקט מציע אסטרטגיה לשיתוף פעולה בין העירייה והמלונות עצמם שעתידים ליהנות מהממשק החדש עם מערכות תנועה ראשיות להולכי רגל שיאפשר חשיפה לקליינטים חדשים מהעיר ויוביל ליציאה מהקשיחות הטיפולוגית הארכאית של ה”מלון המסוגר”.

ההישג העיקרי של הפרויקט הוא בחשיפת דרך הפעולה של השחקנים המשפיעים על רצועת החוף – במכתב שנתקבל כשנה וחצי מתחילת העבודה טוען ראש איגוד המלונות בת”א שהמלונות עצמם הם המגן האמיתי על “קו החוף וזכויות הציבור” מפני “לחצים נדל”ניים פרועים” ודוחה בתוקף את ההצעה אותה הוא מאשים בגישה “עוינת ומגמתית” כנגד המלונות.





פרויקט שיפוץ והרחבת היכל הספורט ביד-אליהו
מעמיד מחדש את תכונות אב הטיפוס של האצטדיון בפני בחינה מחודשת







פרויקט הספרייה באוניברסיטת חיפה
מציע לנקות את הקומות העליונות המאוכלסות והמצופפות ולהחזיר את הקומה החופשית של נימאייר. מול החזית השטוחה של נימאייר מוצעת חזית מפורצת המייצרת חלל (חצר ציבורית) מתוח בין ישן וחדש.






שיפוץ ותוספת קומות לבניין עיריית תל אביב-יפו

אדריכל מנחם כהן וא.לרמן אדריכלים בע”מ (הצעת אדריכל א.לרמן נבחרה ע”י עיריית ת”א בשנת 2006 – תביעה לזכויות יוצרים שהגיש אדריכל הבניין המקורי מנחם כהן כשנה לאחר תחילת העבודה הובילה ליצירת שותפות בתכנון הפרויקט).






פרויקט השיפוץ ותוספת הקומות לבניין פותח אל מול קריאה של הבניין בשלושה מצבי “צבירה” שונים:

1. בניין העירייה המקורי בתכנונו של אדריכל מנחם כהן נבנה בתחילת שנות ה-60 ומהווה את אחת הדוגמאות המובהקות ביותר בישראל של אדריכלות הבטון החשוף מתקופה זו (”ברוטליזם”) ולשימוש במערכת הצללות חיצוניות. הבניין זכה לחשיפה לאומית ובינ”ל רחבה והוכר כאחד ממבני הציבור המודרניים הידועים והחשובים במדינה.

2. בניין קיים – שנים של הזנחה מבנית מתמשכת שהסתיימו בהורדת מערכת ההצללות החיצוניות מהחזית הדרומית בגין סכנת נפילתם מטה הביאו את הבניין המפואר למצבו העגום הנוכחי. קילוף ההצללות מהחזית הדרומית חשף את החזית הראשית על כל הטרנספורמציות האורגניות שהתרחשו בתוכה אל כוון הכיכר

3. פרויקט שיפוץ, הרחבה ותוספת קומות בתכנונם של משרד יסקי-סיון ואדר’ מ.כהן נוסח מתחילת שנות האלפיים ועד לביטולו בשנת 2006 לאחר שכבר הגיע לשלבי מכרז מתקדמים. במסגרת הפרויקט הוצעו הצעדים הבאים:

- תוספת בניין חדש במרווח שבין הבניין הקיים ובין גן העיר שישמש כחלל כניסה ראשי

- הרחבת שטחי קומות הבניין הקיים בכ 50 ס”מ לכיוון צפון ודרום לטובת ניצול מקסימלי של קווי הבניין לשטחים עיקריים

- קילוף כל החזיתות ממערכת ההצללות החיצוניות עשויות הבטון והחלפה חלקית שלהם באלמנטים מזכוכית ואלומיניום

- תוספת זוג קומות משרדים וקומה טכנית

- טיפול כולל בבניין להחלפת מראה הבטון החשוף במראה אלומיניום וזכוכית בסגנון “היי טק”



בניין העירייה והעיר

לבד מבית משכנו של השלטון העירוני, מבנה העירייה מוכר לכולנו כחזיתה של הזירה הציבורית החשובה והידועה ביותר בישראל.

במקביל לטיפול בבעיות “מקובלות” של בלאי, צפיפות, חיסכון בהוצאות אנרגיה והעמדה בתקנים, פרויקט השיפוץ הנרחב מארגן מחדש את היחסים בין המרחב הציבורי והבניין במטרה להגדיר קשר ישיר ובלתי אמצעי בין העיר ובין העירייה.

את היחס המקורי בין בניין העירייה ובין כיכר רבין ניתן להגדיר כיחסים “פורמאליים” בין מבנה שלטוני ובין מרחב ציבורי. הבניין בן 14 הקומות ממוקם בפאתו הצפונית ביותר של החלל הפתוח שהתקבל כתוצאה מ”החסרה” של בלוק עירוני מלא. שלושת דפנותיה האחרות של כיכר רבין מוגדרות ע”י בינוי רציף המורכב מקומת עמודים לשימוש מסחרי ו 5 קומות נוספות שעיקרן משמש למגורים.

ההחסרה של הבלוק העירוני אפשרה מחד את יצירתו של החלל האזרחי החשוב ביותר בעיר – כיכר מלכי ישראל, ומאידך פתיחות של מבט אל חזיתו הדרומית של בניין העירייה השמור רק להצגתם לראווה של מבני ציבור ראשיים. מבט שכזה מכיוון הכיכר חושף במלואה את חזיתו של הבניין שנתפש כמשטח אופקי עצום שכביכול נחתך מסביבתו והועמד על כנו לחלוש על הכיכר שלמרגלותיו. המרפסת ה”מרחפת” המקיפה את הבניין, קובעת את מפלס הכניסה והלובי בגובה של 4 מטרים מעל מפלס המרחב הציבורי (רחוב +  כיכר) ומדגישה בפועל את הניתוק הפיזי בין העיר והבניין.

מימדי בניין העירייה עצמו ומיקומו המנותק (free standing) מהרצף העירוני סביבו, קושרים יחדיו את הדומיננטיות של המבנה האיקוני במרחב אל הפרוגראמה שהבניין משרת ומגלמים כאחד את ייצוגה של הסמכות השלטונית בעיר.

ניתן לסכם ולומר כי בניין העירייה מגלם בהעמדתו, מימדיו וארגונו הפנימי מערכת יחסים פורמאליים המתאפיינים בניתוק מכוון בין בניין השלטון הציבורי ובין הציבור עצמו.

במילים פשוטות: בניין העירייה מנותק מהעיר.






כניסה

הכניסה החדשה לבניין מסמנת את העדכון הראשון ביחסי בניין עם המרחב הציבורי בכך שהיא קושרת את הבניין באופן ישיר אל הרחוב ע”י הורדת מפלס הכניסה אליו. הכניסה החדשה נוצרת בתוך תכסית הלובי הקיים ע”י פעולת חיתוך במפלס הרצפה של הלובי והחדרתן של מדרגות נעות המובילות את זרם התנועה ישירות ממפלס הרחוב.



חיתוך מפלס הרצפה חושף את מערכת הקונסטרוקציה המקורית של הבניין ואת “משיכתו” של קיר המסך ממפלס הלובי (00) אל מפלס הרחוב (1-) שיוצר את חלל לובי הכניסה החדש בגובה של 10 מטרים.





מבט מכיוון דרום במפלס רחוב שדרות בן גוריון – חשיפת מערכת התנועה לרחוב מפעילה את הממד הציבורי הסמוך לבניין. חללי ה”קסטות” בתקרת הבטון הקיימת מעל הכביש מוצעים לשמש כחלל לגופי תאורה החתוכים לפי מידותיהם.

לבד מפתרון לנגישות נכים דרך הכניסה הראשית והעמדה בתקני בטיחות ומילוט, יצירת הכניסה נועדה לאפשר את הנגשתו המידית של הבניין לתושבי העיר ובהתאם לרוח הזמן הופכת את מבנה השלטון לזמין באופן ישיר ובלתי אמצעי (ניתן להקביל ל”שקוף”) – להבדיל מ”מורם” ו”מנותק”.


חזית ושימור אנרגיה

במסגרת פרויקט השיפוץ עוברות חזיתות הבניין שדרוג מקיף הכולל את שחזור מערכת ההצללה המקורית בחזית הדרומית ואת שיקום מערך ההצללה בחזיתות מערב ומזרח. מערך אלומיניום הכולל הצללות בעזרת תריסים חשמליים לכודים, משלים את יצירתה של חזית אקלימית הממזערת את חדירתה של קרינה ישירה אל תוך החדרים. כתוצאה, מתאפשר שיפור משמעותי בתנאי סביבת העבודה בתוך המבנה מחד, ומאידך מושג חיסכון ניכר בהוצאות אנרגיה לצורכי מיזוג אוויר.





תוספת קומות ומרפסת תצפית עירונית

התדריך לתוספת קומות חדשות נוצל לצורך יצירתה של קומת ביניים מקורה במפלס גג הבניין הקיים שמתקבלת עקב “הנפתן” של הקומות החדשות לגובה של 4 מטרים מעל הגג המקורי.



חזית דרומית



המרווח הנוצר בין זוג הקומות החדשות לגג הקיים מאפשר את יצירתו של חלל חיצוני גדול המקיף את גרעיני המבנה ואשר ניתן לנצל אותו לטובת שימושים שונים הן לעובדי הבניין והן למבקרים. קומה זו מתאימה מאין כמוה ליצירת מרפסת תצפית המחוברת לגרעין המעליות האשי המגיע מלובי הכניסה. מרפסת התצפית תאוכלס בשימושים כגון קפה, גלריה, אינפורמציה על העיר וכו’ אשר יתמרצו את השימוש בחלל ויהפכו אותו לנקודת ציון (Land Mark) פעילה ומיוחדת במינה בעיר.



מבט אל החלל הפתוח במרפסת התצפית







מהלך זה של יצירת חלל מרפסת התצפית לשימוש עובדי העירייה ומבקרים בקומה 15 הופך על יוצריו את מערך היחסים המוכר בין הבניין והעיר וע”י כך מציע מודל חדש ועדכני לקשר בין מבנה הציבור הראשון בת”א ובין העיר עצמה.


טקסט, צילומים והדמיות באדיבות אדריכל אסף לרמן








בניית אתרים Signed by   המגדלור 15 ת.ד 8201 יפו 61082 03-5188234      
  עמוד הבית  
© כל הזכויות שמורות