מאמרים ודעות
הנתק השלישי
התערבות אדריכלית באובייקטים קיימים
אדריכלות בשרות הקריקטוריסט
קניון סוף הדרך
אדריכלות פארא-מרכזית
משולשים
קו פתוח
ללמוד מפריז
כתמים שחורים
National Park(ing) Day
WW Architecture
צפוף בטירוף
שיח אדריכלי  >>  מאמרים ודעות  >>  הנתק השלישי

הנתק השלישי

05/11/2009
מאת:  אדריכלית רבקה גוטמן





כמו על אהבה, השאלה על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ארכיטקטורה, עולה בכל חריפותה בספירה הנפיצה וההיררכית של ההתלמדות וביתר שאת, כאשר מתחוור שבארכיטקטורה, ההתלמדות היא הספירה הממשית הרבה מעבר למטלותיה הפורמליות במסגרות הפורמליות של בית הספר לארכיטקטורה. בשיח התמידי שבין הדברים למילים, אנחנו מלשינים את הארכיטקטורה בעל כורחנו, אבל מזהים את הצייטגייסט העוין תיאוריה אדריכלית שיטתית ומשוכללת; או בלשונו של רפאל מונאו, ארכיטקט פעיל, בוגר ומרצה בהרוורד, המנסח את רוח הזמן בספרו שיצא לאחרונה, “חרדה מתיאוריה ואסטרטגיות עיצוביות בעבודות של שמונה ארכיטקטים בני זמננו”. ניסוח לא חד-משמעי שאפשר לקרוא אותו גם כטענה על חרדה תיאורטית שלא בהכרח נוכחת באסטרטגיות המעוצבות המנותחות בספר. ועם זאת, מעבר לניואנסים, טווח הדיון של מונאו משתרע בשדה האותנטי של הארכיטקטורה: בתווך שבין עמדות מופשטות, תיאורטיות, ספקניות יותר או פחות, לבין הצרנתן הטוטלית במרחב הממשי.


בתוך המתח המאפיין את הארכיטקטורה העכשווית, בין מה שמכונה ‘תיאוריה’ לבין מה שמכונה ‘פרקטיקה’, מתווה ברנרד צ’ומי, ארכיטקט פעיל ועד לאחרונה ראש בית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת קולומביה, סקיצה אפשרית של מצב קיים, של הקונטקסט שבו יש להבין אותו – ושל מרחב פעולה מוצע; ארכיטקטורה כעת, במונחים של שלושה נתקים/שסעים וקפיצה.




איור כותרת המילון לארכיטקטורה של ויולה-לה-דוק, 1856Dictionnaire Raisonn? de l'architecture, Eug?ne Viollet-Le-Duc, 1856


מאז הפירמידות ועד סוף ימי הביניים הארכיטקט חי באתר הבניה ורק לעתים רחוקות – כיחיד עצמאי. לא היו בתי ספר לארכיטקטורה.


ב 1671 נפער הנתק הראשון בין הארכיטקטורה לבין הבניה; קולבר (Jean-Baptiste Colbert) הקים את האקדמיה המלכותית לארכיטקטורה בצרפת של לואי ה 14, לאחר שהטיל על פרו (Claude Perrault) לתרגם את ויטרוביוס. בית הספר הראשון לארכיטקטורה הוקם גם ממניעים פוליטיים; לפרק את הגילדות; הפרד – ומשול באמצעות שורה של ניתוקים מכוונים: בין ארכיטקטורה להנדסה, בין אולמות ההרצאות לבין האטלייה שנוהל ותוחזק על ידי הסטודנטים – ובין התיאוריה לפרקטיקה. לא עוד ארכיטקט הרוכש ידע באתר הבניה. הוא הולך לבית ספר, למוסד הכפוף לשלטונות.


 



לואי ה 14 מבקר באקדמיה המלכותית, 1671
(Sebastien Le Clerc from M?moires pour servir a l'Histoire Naturelle des Animause, Paris, 1671)

האקדמיה האפלטונית (Academia Platonica) של אלברטי (Leon Battista Alberti) בפירנצה של הרנסנס, שהוקמה ב 1470 וקדמה לאקדמיה המלכותית הצרפתית, הייתה שונה בתכלית. בתוך אוסף האמנות הפרטי בלוג’יה ובגן של חצר מדיצ’י, בפיאצה סן מרקו בפירנצה, התקיים שיתוף הפעולה הפורה בין לורנצו מדיצ’י לבין אלברטי; בין מי שכוחו לבצע – לבין הוגה שמחקריו מציבים עמדה לגבי מה שראוי לבצע. למעשה, חניכיה הידועים של האקדמיה האפלטונית, כמו דה וינצ’י או מיקלאנג’לו, למדו כשוליות – ובתוך אתר העבודה של המאסטרים. כפי שלמדו ארכיטקטים, ציירים ופסלים עד אז, במסורת אותה ניתקה האקדמיה המלכותית של קולבר.



מאתיים שנה אחרי האקדמיה המלכותית, הפרדיגמה של הבוזאר (Beaux-Arts architecture) היא המושלת בכיפה. סטודנטים לארכיטקטורה ניגשים לתחרויות ונפסלים אם נמצא שהשרטוטים ה”סופיים” אינם דומים לסקיצות הראשוניות, בניגוד מוחלט למה שלימים נטבע כעקרון ההפרכה הפופריאני. ארכיטקטים מאיירים קומפוזיציות על פי האסתטיקה הדו-ממדית של הנייר וההגיון של החומרים נדחק לטובת רנדרינג של פסדות בצבעי מים. במבנה הכיפה שלו, טומן ויולה-לה-דו (Viollet-le-Duc‏) קונסטרוקציה של פלדה בתוך מסה של אבן, בהופעת בכורה של גישה אדריכלית שניסוחה העכשווי הוא “לא אכפת לי כיצד זה נבנה, כל עוד זה נראה כפי שאני רוצה”, למשל, עמודים יוניים בחיתוך של לבידים צבועים. גם באמריקה, סליבן, ריצ’רדסון, מק’קים, רייט ומיד הם צאצאיו של הבוזאר.


ובינתיים, ענף תעשיות הבניין מפתח טכנולוגיות משלו ובמנותק מהידע האדריכלי. זהו הנתק השני; בעידן המהפכה התעשייתית לאדריכלים יש שליטה מזערית בהגדרות תהליכי הבניה. בתרבות העכשווית, מרובת המונחים המשפטיים, יש לכך ביטוי בניסוחים חוזיים המפקיעים מהארכיטקט את ‘ניהול אתר הבניה’.


ההשכלה, עם זאת, משגשגת. בתי ספר לארכיטקטורה נפתחים בכל מקום. בארה”ב נפתחת ב MIT המחלקה הראשונה לארכיטקטורה ומיד בעקבותיה, ב 1881, בית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת קולומביה.


שיטת הלימוד של הבוזאר, עם הדגש על הלימודים הקלאסיים, כבר אינה המודל הפדגוגי היחיד. תנועת הארטס-אנד-קרפטס ובתי הספר להנדסה מעצבים, כל אחד לעצמו, את אופי החינוך האדריכלי המתאים לו ובארה”ב, אסכולת הבאו-ארט דומיננטית עד היום. בפועל, גם האימפקט העצום של הבאוהאוס והארטס-אנד-קרפטס מתורגם למונחים של באו-ארט.


ב 1932, עם פתיחתה של תערוכת העיצוב הבינלאומית של ג’ונסון והיצ’קוק, שגשגו באמריקה האידיאלים של הבאוהאוס ושל המודרניות. המבקרים יצאו בחריפות נגד ג’ונסון על שניתק את התנועה המודרנית מהקשריה החברתיים. ניתוק משמעותי, שעל פי צ’ומי, הוא תוצאה של רוח הבאוהאוס עצמה, אשר הדגישה בעיקר מתודולוגיות בניה, או בניסוח פוליטי: ייצור (בתרגום רדוקטיבי לרעיון החברתי שבבסיסן). תוצאה שיש לה מאפיינים בולטים בבניה עד היום. בתי ספר רבים באותה עת פעלו על פי קווי מתאר המתייחסים לגנאולוגיה של הפרדיגמה האקדמית-קלאסית, עת הורחב הסילבוס באורח דרמטי עם כניסתו של תחום חדש, תכנון ערים.





סטודנטים בפריז, מאי 68(Action Committee, Sorbonne, Paris, May 1968, from Charles Jencks, Modern Movements in Architecture, Harmonsworth, Penguin, 1985)


כשלוש מאות שנים אחרי בית הספר הראשון לארכיטקטורה של קולבר, יש נסיקה במספר בתי הספר לארכיטקטורה ברחבי העולם. השנה היא 1968, עשרים וחמש שנים אחרי רעידת האדמה בטבורה של המאה העשרים. למהומות הסטודנטים, בעיקר בפריז של מאי 68, היו השלכות מרחיקות לכת על החינוך. נוצר מצפון חברתי חדש; סטודנטים לארכיטקטורה יוצאים לרחובות גם באוניברסיטת קולומביה, הרחק מפריז, במחאה נגד מדיניות הבניה של האוניברסיטה. בעיקר, נגד תכנית רעיונית להיכל ספורט סגור בפארק מורנינגסייד בשולי הרלם, בעיצומה של מתיחות חברתית בין קהילות שכנות. ארכיטקטים מייסדים תכניות תמיכה וסדנאות בקהילה, בעוד דור חדש וביקורתי נושף בעורפיהם. אם על קירות הסטודיו בבוזאר, בפריז של שנות החמישים, היה שלט “ספרים אסורים כאן”, כיום, סטודנטים לארכיטקטורה קוראים בלהיטות; מלימודי היסטוריה ועד להתפתחויות עכשוויות בפוסט-סטרוקטורליזם, קונספט הריזום ומערכות אקסיומטיות. תהליך של בחינה מחדש צובר תאוצה והקונטקסט האקדמי/אוניברסיטאי משחק תפקיד משמעותי. הסטודנט לארכיטקטורה אינו עוד מבודד בבית ספר לאימונים מקצועיים אלא מודע היטב לכוחות השונים הרוחשים סביבו. עבודה יוצאת דופן, לעתים בעלת אופי ניסויי, מובילה בטובים שבבתי הספר לארכיטקטורה מזה יותר מעשור. או במלותיו של רפאל מונאו, “לא עוד בתי ספר לארכיטקטורה המחקים רעיונות אופנתיים של בתי ספר אחרים לארכיטקטורה – כי אם הצטלבויות רבות בין אמנות, ארכיטקטורה, קולנוע, בלשנות, אינטרנט, המעודדות עבודה אדריכלית מורכבת. ‘תיאוריה’ הופכת למילת מפתח”. המושג ‘תרגול תיאורטי’, כפי שעולה בעבודות סטודנטים מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, מביא להתפתחות מדהימה במה שנכלל בתחומי הידע האדריכלי.



וזהו הנתק השלישי; תרגול תיאורטי אינו נבנה, הוא מתפרסם. בשלהי המאה העשרים נוצר קרע, מעמיק והולך, בשורות הארכיטקטים עצמם. נתק זה, בין ארכיטקטים קונספטואלים, כוכבי תקשורת ואמני החתימה של העיצוב על הנייר – לבין ארכיטקטים כמעט אנונימיים המפתחים תכניות לביצוע ומשלמים ביטוח מקצועי. מצב עניינים זה הדאיג את צ’ומי בשלהי המאה העשרים, שכן הוא מסמן וקטור היסטורי ברור; נרטיב של שלושה שברים, שבעיצומו, השסע הנפער בין הידע האדריכלי לבין הכוחות השולטים בייצור המבנים כיום.



הנתק הראשון: ארכיטקטים אינם בונים, בנאים ונגרים בונים.



הנתק השני: ארכיטקטים אינם מגדירים שיטות בניה, התעשייה מגדירה.



הנתק השלישי: ארכיטקטים מעצבים אינם מכינים תכניות לביצוע, ארכיטקטים מקצועיים מכינים.



השאלות העולות לגבי הגישה הראויה אל מול ההתרחקות הנמשכת וגוברת שבין ארכיטקטים לבין בנייה ממשית של ערים ובניינים, נותרות פתוחות.



צ’ומי מציע מפוי מחדש של התפקידים האדריכליים; להפחית את המעורבות בטכנולוגיות בנייה ולהגביר אותה בבניית הטכנולוגיות. להיות כלי עבודה בבניית הטכנולוגיות הממוחשבות שכבר כעת יוצרות מהפיכה בתהליכי הבנייה והעיצוב ויותר מהכל, לבסס פרשנות אוטונומית, אקסקלוסיבית לשדה האדריכלי, לנתק השלישי בן זמננו. לא לסגת אל השלמה עם כללי משחק קיימים, אלא להפוך אותם על פיהם וליצור כללי משחק חדשים. עבור ארכיטקטים, משמעותם של כללי משחק חדשים אלו היא עיצוב מחדש של תנאים חדשים; גישות חדשות לפעילויות ולהתרחשויות בחללים אדריכליים; גישות חדשות לפרוגרמות ולסיטואציות, עיצוב מחדש של צורות במרחב עבור מרקם חדש של התנסויות ותרחישים שיגדירו מבראשית את הארכיטקטורה ואת החיים האורבניים.





Moneo, Rafael, Theoretical Anxiety And Design Strategies in the work of eight contemporary architects, MIT Press, 2004

 

Tscumi, Bernard, ‘One, Two, Three: Jump’, from: Educating Architects, edited by Martin Pearce & Maggie Toy, Academy Editions’ London, 1995

בניית אתרים Signed by   המגדלור 15 ת.ד 8201 יפו 61082 03-5188234      
  הרשמה | עמוד הבית | מפת האתר | צור קשר | מפת הגעה לעמותה  
© כל הזכויות שמורות