מחקר בריטי חדש בחן את השפעתם של גורמים סביבתיים, כמו אור, אוויר ועיצוב, על הישגי התלמידים. שיחה עם ד”ר רעות גורדון בנושא שהוזנח בישראל: צורת הכיתות ובתי הספר והשפעתה על הלמידה

14.02.2018 | אסתר זנדברג | הארץ

“אין בית ספר שהוא טוב יותר מסך כל המורים שבו”, מצטטת הד”ר רעות גורדון דעה רווחת, ומשכנעת, בין אנשי חינוך. הרי לא מעט הצלחות חינוכיות נרשמו ועדיין נרשמות בכיתות שהן לא יותר מאשר “מחסני לימוד” צפופים, אבל המורים והמורות הם משכמם ומשכמן ומעלה. יחד עם זאת, מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת סאלפורד בבריטניה מצא שכיתות מעוצבות היטב יכולות לשפר את הישגי התלמידים ב–25%, וזה לא מעט, מסבירה גורדון. כדבריה, “כל מורה כיום עובר בבית הספר חוויה של מהגר. מורים מגיעים לעולם לא מוכר להם, אלימות של הורים ושל ילדים, תלמידים שמצלמים הכל. והדברים מוכרים. מורה מצוין יסתדר בכל כיתה. למורה רע לא תעזור גם הכיתה המעוצבת ביותר. אבל מרבית המורים צריכים סיוע של ארכיטקטורה כדי להתמודד עם הוראה בימינו”.

ממצאים שנאספו במחקר בבריטניה, ובו נסקרו כ–150 כיתות ב–27 בתי ספר מגוונים, העידו שלא רק איכות ההוראה חשובה אלא גם גורמים סביבתיים. המשפיעים ביותר הם אור טבעי, טמפרטורה, איכות האוויר ועיצוב ייחודי לכל כיתה — גורמים שעליהם מופקדת האדריכלות באופן ישיר. אמנם אלה גורמים משתנים גיאוגרפית, אקלימית, תרבותית, אך חשיבותם היא אוניברסלית. על פי המחקר וניתן לישמם באמצעים זולים יחסית ופשוטים ובהתערבויות קטנות. למשל התקנת חלונות שקופים ונפתחים בגובה עיני התלמידים, או הוספת אמצעים לספיגת רעש לכיתה קיימת — אפילו שטיח קטן יכול לעשות שינוי גדול.

מימצא מפתיע במחקר הוא שעיצוב המרחב שמחוץ לכיתה, כמו מתקני משחקים בחצר — שבישראל תופסים מקום מרכזי ביותר, וגם מצטלמים הכי טוב — הוא כמעט חסר חשיבות בהשוואה לאיכותה של הכיתה.

השיחה עם גורדון מתקיימת לרגל מאמר פי עטה, “מקום ללמידה”, הנכלל בספר חדש: “הוראת השעה: חינוך אידאליסטי ואדריכלות מודרנית” (הוצאת הגלריה בבית האדריכל ועמותת האדריכלים בישראל), וברקע תערוכה בנושא שהוצגה לא מכבר בגלריה. במאמרה היא מתיחסת בין היתר לפער בין בתי ספר ציבוריים בישראל בתקופת הצנע, הניכרים בחסך אדריכלי, בניה זולה ודגש על “איפסון” יותר מאשר על איכות — לבין בתי ספר בודדים בבנייה פרטית שהקימו עמותות מאורגנות במימון תורמים ושניכרו, כבר באותן שנים עצמן, בתכנון ובביצוע משובחים. גורדון היא מרצה במכללות סמינר הקיבוצים ואחווה. מחקרה לצורך קבלת דוקטורט עוסק בהיסטוריה של בניית בתי ספר בישראל ובזיקה שבין תפיסות חינוכיות לבין התכנון של מבני חינוך.

את הפער בין בתי הספר הציבוריים האחידים, שאיכות התכנון והביצוע שבהם אינה גבוהה והם נעדרים “עומק רגשי”, לבין בתי הספר הפרטיים המיוחסים והמושקעים יותר, מדגימה גורדון באמצעות “סף” הכניסה לבניין — אלמנט אדריכלי מובן מאליו לכאורה שאופן עיצובו יוצר הבדל מהותי. מקרה מבחן הוא בית הספר הספר התיכון ליד האוניברסיטה (“לידה”) בגבעת רם בירושלים, שתיכנן בשנות ה–50 האדריכל שמעון פובזנר, מהבכירים באדריכלי הפרויקט הישראלי והאדריכלות הברוטליסטית בישראל. בעוד בבתי ספר ציבוריים סף הכניסה כמעט שאינו קיים, הרי ב”לידה” סף הכניסה למבנה הוא מבואה רחבת ידיים והמשכה בחלון פנורמי הצופה לנוף מרהיב עין, במרחב שטוף האור המהווה את ליבו של המבנה ומותיר רושם עז על כל הנכנס בשעריו. וזה רק מעט מנכסיו של המבנה שתוכנן בעצה אחת עם אנשי חינוך, ולאו דווקא פקידי חינוך, ויש להניח שתרמו רבות למוניטין של בית הספר.

ללמוד מתחת לשולחן

הספר והתערוכה הם המשך לכנס “חינוך אידאלי(סטי): חינוך מודרני ואדריכלות מודרניסטית”, שהתקיים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ב–2016 לרגל פתיחתו מחדש של הסניף הישראלי של אירגון “דוקומומו” העולמי, העוסק בתיעוד ושימור אדריכלות התנועה המודרנית. בספר, שערכו ענבל בן-אשר גיטלר, יעל אלואיל, דנה גורדון וערן טמיר טוויל, נאספו מרבית המאמרים שהוצגו בכנס. בהם בין היתר, מאמרה של האדריכלית הד”ר אלואיל “הילד של היום הוא המדינה של מחר” — על בית הילדים כחממה לאזרח הציוני לעתיד. המתכננת יעל פורמן-נאמן כתבה על “אם ישיבות בני עקיבא” בכפר הרא”ה, ועוד. האסופה פוקחת עין לענף שכוח למדי בעולם האדריכלות שלא בכל יום זוכה לפרסום במגזיני אדריכלות פופולריים.

מאמרו בספר של האדריכל אדיב דאוד נקאש, על גן הילדים שתכנן האדריכל זאב דרוקמן בנצרת בשנות ה–70, שופך אור על גורלה של יצירה אדריכלית ניסיונית חריגה, לטוב ולרע, שהיתה לשם־דבר בזמנה. הגן תוכנן על פי משנתו של דרוקמן ולפיה “אדריכלות היא כל מה שמחוץ לפונקציה”. אגפי המבנה נחלקים לאגף המציית לתקן משרד החינוך באותה תקופה, ולאגף שבו חללים נמוכים וקטנים כמו “מתחת לשולחן” — מתואם לממדיהם והעדפותיהם של ילדים. המבנה הוא ברובו תת־קרקעי ובמבט של מבוגר — כמוני למשל — הוא מעיק וכמעט מבהיל. כך או כך, עקב החמרת תקני הבטיחות ומיעוט ילדים באזור הגן הוזנח וננטש והוא עומד להריסה. המאמר מזמין דיון בשאלה אם מבנה חינוך אמור להיות ייחודי ומותאם או גנרי ומאפשר.

עוד שיעור מפינלנד

השיחה עם גורדון לא היתה יכולה לפסוח על מערכת החינוך בפינלנד, שהיתה לשיחת היום בישראל מאז שודרה ב–2011 כתבתו המקיפה של העיתונאי הח”כ מיקי רוזנטל על הפלא החינוכי. מה אפשר לקחת מהמקרה של פינלנד? “אין מה לקחת דוגמה מפינלנד”, עונה גורדון ומנמיכה ציפיות. “פינלנד היא גן עדן, אנשים נינוחים וישרים — ילדים לא נועלים את האופניים בכניסה לבית הספר. יש שוויון בכל המדדים. אין פערי חינוך בין מרכז לפריפריה. מורה הוא מקצוע מבוקש, מוערך ומיוחס”.

בפינלנד, מסבירה גורדון, מדברים על איכות הלמידה, תלמידים לומדים מלאכה, נגרות, ויש מענה לצרכים מיוחדים לילדים גם בבתי ספר רגילים. כאן, “גילחו הכל, את המלאכה, החקלאות, את כל המקצועות שילד יכול לחזור הביתה ולהתגאות במשהו מוחשי שהוא הצליח לעשות. ללמוד לקרוא ולכתוב זה לא הכל”.

“מרחב הלמידה”, מציינת גורדון, הפך לאחרונה לנושא מרכזי במערכות החינוך, הן במדינות ה–OECD והן בישראל. מערכת החינוך הציבורית שנוסדה בשלהי המאה ה–19 מתעוררת רק עכשיו למציאות של שינויים בכל תחומי החיים ורכישת הידע. הדימוי החיצוני של בתי ספר רבים בישראל השתנה לטובה במשך השנים. אבל רק במעטים מהם השתנה מבנה הכיתה והיא עדיין ריבוע של 7X7 מטרים בצפיפות שלא מאפשרת גמישות, פיתוח שיחה או יצירה. במציאות העכשווית ועם הפנים לעתיד, אומרת גורדון, יש ליצור מרחבי למידה “רישתיים” פתוחים ורלוונטיים לימינו, שיאפשרו התמודדות נאותה עם השינויים באופי הלמידה.

עד אז, בכל זאת אפשר ללמוד דבר או שניים מפינלנד. בעניין השירותים למשל. בפינלנד הבינו שריכוז השירותים בקצה המסדרון בבית הספר הוא מקור לאלימות וצחנה, מספרת גורדון, וכדי למגר את המטרד פיזרו תאים בודדים בין כל שתיים או שלוש כיתות, עם דלת למסדרון ודלת בין הכיור לאסלה. הניסוי צלח. במערכת החינוך בישראל, שבה ישנם תלמידים רבים שלא נכנסים לשירותי בית הספר במשך כל שנות הלימודים, גם זאת הבטחה עם שחר.